ריכאז בנק המידע
ת.ד. 330
שפרעם 20200
ישראל
אגודת הגליל

החברה הפלסטינית בישראל

סקירה כללית

האוכלוסייה הערבית הפלסטינית בישראל חוותה תהליכים שגרמו ליצירת חברה ערבית בעלת מאפיינים ייחודיים. בעקבות ה-נכּבה נשאר מיעוט קטן, 156 אלף, (18%) מבני העם הפלסטיני החיי בגבולות הפסקת האש (1949), בעוד 82% גורשו מהארץ לעבר הגדה המערבית, רצועת עזה ומדינות ערב השכנות. הקשרים בין מיעוט זה לבין שאר העם הפלסטיני במדינות שכנות נותקו באכזריות, ומוסדותיו החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים נהרסו כליל. מיד לאחר הקמת מדינת ישראל הוטל על המיעוט הערבי ממשל צבאי –מערכת ביורוקרטית צבאית בעלת סמכויות בלתי מוגבלות- לביצוע מדיניות הממשלה כלפי התושבים הערבים. בין היתר עיכב הממשל הצבאי את ההתפתחות הנורמלית של החברה הערבית.

באמצעות הממשל הצבאי פיתחה מדינת ישראל כלים המיועדים להכניע את התושבים הערבים ולשלוט בהם בהתאם למטרותיה. כלים אלה עדיין מהווים את התשתית למדיניות הישראלית כלפי הערבים בישראל, כיחידים וכקבוצה. מדיניות זו תוארה ונבחנה במחקרים רבים ואין זה המקום להיכנס לנושא המורכב הזה, אולם ניתן לסכם אותה כאן בקווים כלליים:

  • תקנות ההגנה לשעת חירום והחוקים הנוקשים של הממשל הצבאי נאכפו על היישובים הערביים. תקנות אלו היו מטרה בפני עצמה ואמצעי להפרדה בין שרידי החברה הקודמת לחברה החדשה הצומחת. הם אפשרו לשמר את נחיתות מעמדם של הערבים ובו בזמן לשלוט בהם באמצעות ניתוקם מהסביבה הערבית.

  • השלטון המקומי ביישובים הערביים קשור ביחסי תלות אדוקים עם השלטון המרכזי. יחסים אלו נקבעו במטרה ליצור מוקדי חיכוך מקומיים, והשלטון המקומי יספוג את רגשות ההתמרמרות והאכזבה בקרב התושבים הערבים, דבר אשר יתרום למניעת יצירת קולקטיב ערבי פוליטי.

  • כל הניסיונות להקים חברה אזרחית, מפלגות ומוסדות ייצוגיים בקרב התושבים הערבים הוכשלו, גם זאת כדי להדק את יחסי התלות בין התושבים הערבים ובין המדינה והחברה היהודית בכל המישורים.

  • נעשו מאמצים לשמור על רמת חיים נמוכה בקרב הערבים בישראל, כדי לשלוט בהם כלכלית ולהעצים את תלותם בשוק העבודה היהודי.

אין להסיק מכאן, כפי שעשו כמה חוקרים אחדים (כמו איאן לוסטיק), שהתושבים הערבים נכנעו למדיניות זו. אדרבה, הם ניסו להתגבר על מדיניות זו ולהתנגד לה בדרכים רבות, אולם, חוסר הארגון במישור המקומי והארצי הכשיל את הניסיונות הללו עד לתחילת שנות השבעים, כאשר נראו ניצנים של שינוי: התארגנויות ארציות ומקומיות שנישאו על כתפי דור חדש של מומחים, אקדמאים, אנשי עסקים ובעלי מקצוע, ועיקרן צמיחת תזה פוליטית הרואה בערבים בישראל קולקטיב, כלומר חברה, ולא עוד קבוצת "מיעוט שנשאר בארץ". במקביל למדיניות ההפרדה והאפליה של ממשלות ישראל נגד החברה הערבית והיישובים הערביים נבנו מוסדות ומסגרות פוליטיות, ייצוגיות וחברתיות, ומלאכת בניית המוסדות נמשכה גם בשנות השמונים והתשעים.

בעיני מקבלי ההחלטות בישראל, האזרחים הערבים נתפסים כמיעוט נסבל שניתן לשפר את רמת חייו ואת השירותים הניתנים לו, אולם אין להתייחס אליו כאל קולקטיב בעל זכויות וצרכים ייחודיים שיאפשרו לו להעלות דרישות עקרוניות, כמו שינוי המשטר או שינוי צביונה של המדינה. עובדה זו מסבירה את התעלמותן של ממשלות ישראל ומוסדותיה מההנהגה הארצית של הערבים בישראל, כמו ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל והוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות. גישה זו מסבירה גם את יחסה העוין של המדינה לכל דרישה קולקטיבית שמועלית על ידי כל מפלגה, תנועה או ארגון ערבי.

נאמד מספר האזרחים הפלסטינים כיום (אמצע שנת 2014) כ- 1.350 מליון המהווים כ-17.1% מכלל האזרחים בישראל (ללא ירושלים והגולן). הם הכפילו את עצמם כ- 8.8 פעמים מאז אביב 1949 (156 אלף) ועד אמצע שנת 2014, ומספרם של היהודים בארץ הוכפל כ- 8.6 פעמים משנת 1949 (716.7 אלף) ועד סוף שנת 2006 (6.161 מליון), חרף כל גלי ההגירה היהודית לארץ. הפלסטינים בישראל חיים בשלושה אזורים גיאוגרפיים מרכזיים: 68.9% בצפון (כולל מחוז הצפון (50.8% ומחוז חיפה (18.1%)); המרכז (14.3%); והדרום (16.8%).  8.0% מכלל הפלסטינים בישראל חיים ביישובים בלתי מוכרים רשמית בידי רשויות המדינה בדרום הארץ. 8.5% בערים מעורבות ( כולל לוד, רמלה, יפו, חיפה, עכו, מעלות-תרשיחא ונצרת עילית).

הפלסטינים, פרטים כקבוצה, סובלים מאפליה גזענית בכל תחומי החיים בישראל:
מאפליה גזענית ברוב תחומי החיים בישראל: זכויות קרקע, חינוך, שפה, תעסוקה, כלכלה, תרבות, סביבה, תשתית, בריאות, ייצוג פוליטי, נגישות למידע, קצבאות ותקציבים ושונים. ככלל, החברה הפלסטינית בישראל חייה ברמת חיים נחותה. ממדי האבטלה והעוני גבוהים ומסוכנים במיוחד, ורבים מהיישובים הערביים סובלים מהיעדר שירותי בריאות, חינוך, ותשתית.

מצב עניינים זה תורם להעצמת אי השוויון בחברה הישראלית, ומהווה מכשול בפני הפלסטינים לייצג את עצמם באמצעות מידע מדויק אודותם, בעזרתו הם יכולים להציג את הבעיות שלהם בפומבי, בשתי הזירות המקומית והבינלאומית. בעולם בו מידע מהווה סוג מסוים של כוח, ברור למדי כי על הפלסטינים לדעת יותר על עצמם על מנת ליצור הזדמנות בה אפשר להכיר בזכויותיהם הבסיסיות, קידומן, שיפור תנאי החיים, העבודה, הסביבה, היישובים ומקומות המגורים שלהם.

קיימת התעלמות מבנית בכל הנוגע לנתונים אודות החברה הפלסטינים בישראל, הרי הרוב היהודי מיוצג בצורה מובהקת בכל הסטטיסטיקות, בעוד החברה הפלסטינית נעדרת מהן



בנק המידע
חדשות ריכאז

פורסם "הסקר החברתי הכלכלי החמישי 2017 "

ממצאי החודש

16.2% מכלל הערבים בישראל סובלים ממחלה כרונית אחת לפחות, 15.3% מבין הגברים ו- 17.1% בין הנשים.
שיעור המחלות הכרוניות עולה ככל שעולים בגיל, כך שהשיעור של מחלות כאלה בין שכבת הגיל שבין 30-44 הוא כ-16.5% בממוצע ומגיע עד ל- 85.9% בקרב בני 60 שנים ויותר.

דף הבית                                צור קשר
Copyright © Powered by The Galilee Society